הבלוג שלי

שירין נישאט - Shirin Neshat היא צלמת ואמנית חזותית איראנית, המתגוררת בניו-יורק

שירין נישאט - Shirin Neshat (נולדה ב 1957 ב Qazvin ) היא צלמת ואמנית חזותית איראנית, המתגוררת בניו-יורק . שירין ידועה בעיקר בזכות עבודתה בקולנוע, וידאו וצילום. יצירות האמנות שלה מתמקדות בניגודים בין האסלאם למערב, נשיות וגבריות, חיים ציבוריים וחיים פרטיים, החיים המסורתיים ומודרניות , ומה מגשר בין הנושאים הללו.

מאז המהפכה האסלאמית בארצה, היא הדגישה ביצירתה את העריצות, הדיקטטורה, הדיכוי ואי הצדק הפוליטי, "למרות שאני לא מחשיבה את עצמי כפעילה פוליטית, אני מאמינה שהאמנות שלי - ללא קשר לטבעה - היא ביטוי של מחאה, זעקה לאנושות".

נישאט הוכרה כאמנית בין לאומית חשובה, בזכות זכייתה בפרס הבינלאומי בביאנלה בוונציה בשנת 1999, פרס "אריה הכסף" כבמאית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה ה-66 בשנת 2009, וזכייתה בתואר אמן העשור על ידי מבקר ה"הפינגטון פוסט ג'י רוג'ר דנסון". נישאט היא חברת הסגל במחלקה לצילום בבית הספר לאמנות של ייל .

נישאט היא הרביעית מתוך חמישה ילדים להורים מבוססים, שגדלה בעיר הדתית קזווין בצפון מערב איראן. גדלה בסביבה משפחתית חמה ותומכת, היא ספגה ערכי דת מסורתיים דרך סבה וסבתה מצד אמה. אך אביה של נישאט היה לא מסורתי, הוא היה רופא ואמה עקרת בית. נישאט אמרה שאביה פנטז על המערב, אך לאט לאט ויתר על כל הערכים המתקדמים שלו; בעצם, שני הוריה עשו זאת. מה שקרה,היא חושבת, זה שזהותם לאט לאט התמוססה, הם החליפו אותה בנוחות, וזה שירת את המעמד החברתי והכלכלי שלהם.

נישאט למדה בפנימייה קתולית בטהרן, כי זה היה בית הספר הטוב ביותר דאז, לדבריה. אביה עודד את בנותיו להיות אינדיבידואליות, לקחת סיכונים, ללמוד, לראות את העולם. הוא שלח את בנותיו, כמו גם את בניו לקולג' כדי לקבל השכלה גבוהה.

בשנת 1975, נישאט עזבה את איראן כדי ללמוד אמנות באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, והשלימה את התואר הראשון והשני באמנות. בין מוריה היו הרולד פריז וסילביה לארק . נישאט סיימה את לימודיה בברקלי ב-1983, ועד מהרה עברה לניו יורק. אך די מהר היא הבינה שאמנות פלסטית, או ליתר דיוק ציור זה לא "הקטע שלה".

בניו-יורק היא פגשה את בעלה לעתיד, שניהל את ה

and Architecture"-"Storefront for Art

חלל אלטרנטיבי במנהטן. היא הקדישה עשר שנים לעבוד אתו שם.

במהלך תקופה זו עשתה נישאט מספר ניסיונות ליצור אמנות שתבטא את תפיסת עולמה דאז, כל מה שהיא יצרה בתקופה ההיא, היא השמידה במו ידיה!

היא ממש נבהלה מסצנת האמנות הניו-יורקית, חשה שהאמנות שלה לא משמעותית וחסרת ערך. היא אמרה: "באותן עשר שנים כמעט ולא עשיתי אמנות, ומהאמנות שעשיתי לא הייתי מרוצה ולבסוף גם השמדתי אותה".

בשנת 1990 חזרה נישאט לאיראן, שנה לאחר מותו של האייתוללה חומייני . "זו כנראה הייתה אחת החוויות המזעזעות ביותר שחוויתי. ההבדל בין מה שזכרתי מהתרבות האיראנית לבין מה שראיתי היה עצום. השינוי היה מפחיד, מעולם לא הייתי לפני כן במדינה כל כך אידיאולוגית-דתית. הכי בולט, כמובן, היה השינוי במראה הפיזי של האנשים ובהתנהגותם הציבורית".

היא כמובן חזרה במהרה לארצות הברית, מכיוון "Storefront" התנהלה כמו מעבדת תרבות, נישאט נחשפה ליוצרים - אמנים, אדריכלים ופילוסופים, היא טוענת ש-Storefront סייעה בסופו של דבר להצית מחדש את העניין שלה באמנות. בשנת 1993 החלה נישאט ליצור שוב, והפעם זה החל בצילום.

העבודות המוקדמות שלה היו פרויקט צילומים, ה-Unveiling (1993) ו- Women of Allah (1993–1997), אשר חקרו מושגים של נשיות מול פונדמנטליזם, ואיסלאם מיליטנטי בארץ הולדתה.

הדרך שלה להתמודד עם הפער בין התרבות שחוותה בביקורה באירן ב 1990 לזו של איראן שלפני המהפכה שבה היא גדלה.

חוויה שעזרה לה לגבש את גוף העבודות הבוגר הראשון שלה, סדרת נשות אללה, דיוקנאות של נשים מוסלמיות מכוסות בקליגרפיה פרסית.[20]

עבודתה מתייחסת לקודים החברתיים, התרבותיים והדתיים של חברות מוסלמיות-אירניות ולמורכבותם של ניגודים מסוימים, כמו גברים ונשים. נישאט הרבתה להדגיש את הנושא הזה על ידי הצגת שני סרטים במקביל, ואשר יוצרים ניגודים חזותיים עזים באמצעות מוטיבים כמו אור וחושך, שחור ולבן, זכר ונקבה. נישאט יצרה גם סרטים קצרים סיפוריים מסורתיים יותר, כמו זארין- Zarin..

שוג'ה אזרי, שירין נישאט ובבק פיימי הציגו בפסטיבל "תירגן" ב 2013

עבודת נישאט עוסקת בתחומים החברתיים, הפוליטיים והפסיכולוגיים של חוויות נשים בחברות אסלאמיות עכשוויות. למרות זאת נישאט מתנגדת באופן פעיל לייצוגים סטריאוטיפיים של האיסלאם, מטרותיה האמנותיות אינן פולמוסיות במפורש. במקום זאת, עבודתה מכירה בכוחות האינטלקטואליים והדתיים המורכבים המעצבים את זהותן של נשים מוסלמיות ברחבי העולם. באמצעות שירה וקליגרפיה פרסית היא בחנה מושגים כמו מות קדושים, מרחב הגלות, סוגיות של זהות ונשיות.

בשנים 2001–2002 שיתפה נשאת פעולה עם הזמרת סוסן דייהים ויצרה את Logic of the Birds, אותה הפיקה האוצרת והיסטוריונית האמנות רוזלי גולדברג. הפקת המולטימדיה באורך מלא הועלתה לראשונה בפסטיבל הקיץ של לינקולן סנטר בשנת 2002 ובמכון ווקר לאמנות במיניאפוליס וגם בארטאנג'ל בלונדון. בשיתוף פעולה זה ובפרויקטים אחרים שלה המשלבים מוזיקה, נישאט השתמשה בסאונד כדי ליצור יצירה מעוררת רגשות ושתהדהד בקרב צופי תרבות המזרח והמערב כאחד. בראיון למגזין Bomb בשנת 2000, חשפה נישאט: "המוזיקה הופכת לנשמה, האישית, האינטואיטיבית, ומנטרלת את ההיבטים הסוציו-פוליטיים של היצירה. השילוב הזה של תמונה ומוזיקה נועד ליצור חוויה שמרגשת את הקהל. "

כאשר החלה נשאת להשתמש בקולנוע כמדיה ליצירתה, היא הושפעה מיצירתו של הבמאי האיראני עבאס קיארוסטמי. היא ביימה מספר סרטים קצרים, ביניהם Anchorage (1996) שהוקרנו על שני קירות מנוגדים: Shadow under the Web (1997), Turbulent (1998), Rapture (1999) ו-Soliloquy (1999).בזכות הסרטים הללו נישאט הפכה לדמות בינלאומית. בשנת 1999, כאשר זכתה בפרס הבינלאומי של הביאנלה בוונציה, עם Turbulent Rapture, פרויקט הכולל כמעט 250 ניצבים והופק על ידי גלרי ז'רום דה נוירמונט, פרויקט שזכה להצלחה וביקורות מצוינות, לאחר אירוע הבכורה עולמית במכון לאמנות של שיקגו במאי 1999. עם Rapture, נישאט ניסתה לראשונה ליצור צילום טהור מתוך כוונה ליצור זעזוע אסתטי, פיוטי ורגשי.

Games of Desire, קטע וידאו וצילום סטילס, הוצג בין ה-3 בספטמבר ל-3 באוקטובר בגלריה גלדסטון בבריסל, ועבר בנובמבר לגלריה ז'רום דה נוארמונט בפריז. הסרט, המתרחש בלאוס, מספר על קבוצה קטנה של קשישים ששרים שירי עם, שירים עם תוכן מיני (שירי זימה) - מנהג מקובל אך היה קרוב להיכחד.

בשנת 2009, היא זכתה בפרס "אריה הכסף" לבמאית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים ה-66 של ונציה, על סרטה בבימוי "נשים ללא גברים", המבוסס על הרומן באותו שם של שאהרנוש פארסיפור. היא אמרה על הסרט: "זו הייתה יצירה ואהבה שנמשכה שש שנים... הסרט הזה מדבר אל העולם ואל ארצי." הסרט בוחן את ההפיכה המגובה הבריטית-אמריקאית ב-1953, שהחליפה את ההפיכה האיראנית של איראן. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי עם מונרכיה.