הבלוג שלי הפוסט הזה מוקדש לכול האמנים המתוסכלים (ורבים מכם בצדק) על כך שיצירתם לא זכתה לכבוד , להערכה ו/או למחיר הראויים.
סוף כול סוף, אחרי עשרות שנים של דחייה ועלבונות. אמנית אמריקאית ממוצא קובני
Carmen Herrera, טועמת את טעם התהילה – וזאת בגיל 101!
קארמן, ציירה יובל וחצי, ציירה וציירה אבל רק בגיל 89 (!) מכרה את יצירתה הראשונה.
ועתה, בגיל 101 הגיעה סוף סוף ההכרה האמתית באומנותה.
תערוכת יחיד שלה, מוצגת ב "Whitney Museum of American Art", אחד משלושת המוזאונים החשובים ביותר לאמנות מודרנית ועכשווית ב NY. וסרט דוקומנטרי על חייה ויצירתה יוצא בקרוב בניו-יורק, העיר בה חיה בשבעים שנותיה האחרונות. נראה שקארמן הררה, כבר אינה בשיאה מבחינה פיזית, בלשון המעטה, אך אומנותה זוכה כעת להצלחה מסחררת. "נו, הגיע כבר הזמן, אלוהים אדירים, הם חיכו יותר מדי זמן" אמרה הררה בראיון בדירתה בו ממוקם גם הסטודיו שלה. דירה בה היא מתגוררת ועובדת מזה חמישים שנה. "תהילה", היא אמרה, "זה נעים, אבל לא כזה ביג-דיל", ואז מציעה למבקר כוס ויסקי. קארמן נולדה בקובה ב 1915, שני הוריה היו עיתונאים, כבר כילדה למדה ציור, והמשיכה בלימודי אמנות בפאריז, לאחר מכן, למדה ארכיטקטורה באוניברסיטה בהוואנה . בתקופה זו הכירה את ג'סי לובנטל, אמריקאי מניו-יורק שלימד אנגלית והיה בביקור בקובה, התאהבה בו, ועברה איתו למנהטן, והמשיכה שם את לימודי האמנות. יצירתה היא אבסטרקטית, "פשוטה" ומינימליסטית, אך מראה חוש חזק של צבע וצורה. קארמן אינה דברנית גדולה, ואינה אוהבת לדסקס את יצירתה, ולכן היא מתראיינת לעיתים רחוקות, "הציור שלי הוא אך ורק הציור שלי, אין שום רגש שמתלווה לזה. והוא לא טוב לשום דבר" היא צוחקת, ומסרבת בעדינות לתת פירוש או משמעות כלשהי ליצירתה. בעלה שנפטר בשנת 2000 בגיל המבורך של 98, עודד אותה לצייר כול יום, למרות שהיה ניראה בעליל שאף אחד אינו מעונין להציג את עבודותיה. "גלריסטים" ניסו להשפיע עליה ליצור בטכניקות "נשיות" יותר, כמו אקוורל, ולא יצירה כול כך עוצמתית, כפי שהיא יצרה. היא נזכרת בכעס בבעלת גלריה, שאמרה ל פעם "אני אוהבת את מה שאת עושה, אבל אני לא אתן לך את צ'אנס בגלל שאת אישה", "זה במיוחד פגע בי בגלל שזה בא מאישה אחרת." היא אמרה. בעוד שקארמן עצמה לא השתנתה, העולם סביבה השתנה בהחלט. אומר, טוני בחארה, אמן פורטוריקני, אשר הסטודיו שלו סמוך לשלה ומיודד עמה שנים רבות. לפתע האנשים בסביבתה קיבלו את יצירתה. "המשותף לכול האספנים הראשונים שרכשו את עבודותיה של קארמן היה שהן היו אספניות" אמר בחארה. והוסיף "לפני שלושים ארבעים שנה לא היתה תופעה חברתית כזאת, לא היו אספניות, והנשים לא היו בעמדה שיכלו לעזור אחת לרעותה". כיום, קארמן היא אישה שברירית (נו, 101!) עם שער לבן כשלג, היא לא הצליחה להביא ילדים לעולם, משתמשת בכיסא גלגלים, סובלת בארטריטיס, בעיות שמיעה, ורק לעיתים רחוקות היא עוזבת את ביתה, אך בספטמבר האחרון היא השתתפה בפתיחת תערוכתה במוזאון "ויטני". תערוכה בה מוצגות יותר מחמישים עבודות שלה, מהשנים 1948 עד 1978, תקופה בה האוצרים של המוזאון הגדירו "התקבע הסגנון האופייני שלה". קארמן אוהבת את יצירותיה המוקדמות לא פחות מאשר את המאוחרות יותר, "זה כמו סיפור אהבה ישן", ופורצת בשירה ביחד עם בחארה על איך אף פעם לא שוכחים מאהב. סדר ובאלאגן : בזמן שהיא ובעלה חיו פרק זמן מסוים בפריס, היא חברה לארגון אמנים אבסטרקטיים שניקרא : "תצוגה של המציאות החדשה". אז היא פיתחה את התשוקה האמנותית שלה לקויים ישרים, הגבלה של מספר הצבעים למינימום. תחילה שלשה לכול היותר ולאחר מיכן ועד היום, רק שנים. בסרט "מאה שנות תצוגה" היא אומרת: בכאוס הזה שאנו חיים, אני אוהבת ליצור סדר, את הסרט ביימה אליסון קליימן והוא יוצג החל מהיום ,ה-11 לינואר 2017 ב Film Forum במנהטן. יצירותיה הגדולות (ציורים ופסלים), שהקדימו את הופעת ה"מינימליזם" בעשור שלם- לא התקבלו יפה. כאשר היא שבה לניו-יורק ב 1954 , עולם האמנות נשלט על ידי "אבסטרקט אקספרסיוניזם" גברי למהדרין. גלרית "ליסון" הלונדונית , שיש לה גם סניף ברובע צ'לסי- ניו-יורק, החלה להציג את עבודותיה לפני כעשור. היצירה הראשונה נמכרה בשנת 2004, מאז יצירותיה הוצגו ב"MOMA", מוזיאון "הירשהורן" בוושינגטון, ב "TATE" בלונדון ועכשיו ב "וויטני" בתערוכת יחיד גדולה. עכשיו עבודותיה נמכרות במאות אלפי דולרים, ועדין זה הרבה פחות מאשר עבודותיהם של חבריה הגברים כמו פרנק סטלה, אלסוורט קלי, ובארנט ניומן. אלה הסיגו הכרה ומחירים כאלה כבר בשנות החמישים והשישים. אבל, עכשיו קארמן יכולה סוף סוף,לשלם למישהו לעזור לה בסטודיו, ואדם נוסף מנקה את ביתה, והפינוק האולטימטיבי – יש לה פיזיותרפיסט. זמן לא רב, לפני שהגיעה יום הולדתה ה 100, הפכה קארמן לצמחונית, אך זה לא מונע ממנה ליהנות כול יום ממנה יפה של ויסקי ("הרי ויסקי עושים מחיטה, לא?"). שאלנו אותה מה סוד חייה הארוכים: "שום דבר מיוחד" השיבה, "עשה מה שאתה אוהב ועשה זאת כול יום"
© 1994-2017 Agence France-Presse, by Laura Bonilla Cal
חזרה לבלוג |
|