04-866-11-77
רשימת שירותינו המקצועיים

הבלוג שלי

תמצית המאמר מ - Scientific American על נושא ההתפתחויות המדעיות  בשימור ושיקום (רסטורציה) אמנות. 


 

ג'ויס טוונסד היא מדענית שימור בגלריית "טייט" בלונדון, היא מסבירה שכל פרויקט של שימור  ושיקום חייב להתחיל בתהליך של הערכה (דיאגנוזה) מפורט, נכון שכמעת תמיד יש ויכוח בין משמרים, אוצרים ומדענים  לגבי מהות הטיפול הרצוי.  מבחינתה של ג'ויס יש סט של עקרונות בסיסיים ואתיים בכל תהליך של שימור או שיקום: למנוע נזק ליצירה עצמה ושכל התהליכים יהיה הפיכים במידת האפשר בעתיד. (אגב יש עקרונות שונים לשיקום ציורים, ארכאולוגיה ומסמכים!)

שיקום יצירת אמנות למצב בו הייתה עם סיומה על ידי האמן (זה אחד המטרות הרשמיות והמקובלות בתחום)  הוא תהליך קשה ובעיתי בפני עצמו, ולעיתים שנוי במחלוקת. לדוגמה השיקום האחרון בקפלה הסיסטינית ב1994 גרר גם תגובות התנגדות קשות שהגדירו את היצירה אחרי השיקום כ"דיסני-לנד", וזאת למרות שהמדענים ששיקמו את  הקפלה, בטוחים מעל לכל ספק שאלה היו הצבעים שמיכאלאנג'לו אכן צייר אתם.

מדען השימור  בראונווין אורמסבי, גם הוא מגלריית טיט בלונדון, חושב שלמעשה אי אפשר להחזיר את היצירה לימיה הראשונים  במלוא, כי החומרים שמהם מורכבת היצירה משתנים עם הזמן.

(דעתי האישית היא שאנו המשמרים אמורים לעשות את המיטב האפשרי במסגרת המגבלות והאתיקה המקובלת, להראות את כוונת האמן מצד אחד אך לא פחות חשוב הוא למנוע תהליך של בליה ולתקן במידת האפשר נזקים).

איך יצירה תנוקה תלוי במאפיינים של החומר שיש להסירו. למשל, בציורים  משתמשים  בממיסים אורגנים שונים, תמיסות ג'ל המכילות מים וחומרים פעילי שטח ומלחים אשר מבקרים את רמת         החומציות/בסיסיות. מיישמים את התמיסות דרך "טישו" וספוגיות מיוחדות. תמיסות מודרניות אלה מאפשרות בקרה על רמת החשיפה של היצירה עצמה לחומרים שאמורים להמיס את השכבות הלא רצויות.

לעיתים קרובות חלק  מהבעיות שהמשמר צריך לפתור נגרמו על ידי פעולות שיקום קודמות.

תהליכי שיקום של פעם נראים לנו כיום מוזרות למדי, למשל עם נשוב לקפלה הסיסטינית, הציורים "שוקמו" בתחילת המאה השבע עשרה על ידי שימוש  ביין ולחם !

עוד דוגמה היא ה"רליינינג" (Relining) בעבר נהגו להדביק ציורי שמן שהתבלו ע"ג קנבס חדש תוך שימוש במגהץ גדול וכבד ולמעשה שיטחו את הציורים (הפכו אותם לשטוחים וחלקים ללא הטקסטורה האופיינית לציור ישמן) . נכון שלולה פעולה זו סביר להניח שהציורים הללו לא היו אתנו כלל! כיום פעולה זו מבוצעת תוך שימוש בחום מבוקר אלקטרונית, מכבשי ואקום ודבקים הפיכים שאינם מכילים מים (שמזיקים לציורי שמן) וכך שהתהליך אינו משנה את אופייה של היצירה.

הבעיה אינה רק לגבי העבר הרחוק, לדוגמה בשנות השישים היה פופולרי להשתמש הפולימרים סינתטיים לייצוב ושיקום ציורי פרסקו (ציורי קיר שמצוירים על גבס טרי) אז זה נראה כפתרון מושלם במקום ציפויי השעוה שהשתמשו עד אז. עם חלוף הזמן הסתבר שלא כך הדבר, נוכחות הפולימרים שינתה  בצורה דרסטית את מראה היצירות, גרמה למתח ולחץ מכני  על שכבות היצירה ולהיווצרות מלחים מתחת  לפני הציורים שגרמו בהמשך להיפרדות שכבות היצירה. בנוסף לכך הפולימרים עצמם הפכו לפריכים והתכהו, במיוחד בארצות חמות כמו מקסיקו  ששם יושמה טכניקה זו בהרחבה.

בעיות אלה הניעו את המדענים  לחידושים , כך גם הצורך למצוא תהליכים שאינם חושפים את המשקמים עצמם לחומרים מזיקים ומסוכנים. כי, תהליכי השימור  והשיקום אינם תמיד בתנאי מעבדה אופטימליים  אלה לעיתים במקומות  שהיצירה עצמה מוצבת . לכן, גם בריאות ובטיחות הניעו למציאת שיטות חדשות  שגם "ירוקות" במידת האפשר להקטנת הנזק הסביבתי.

"חיסול" הלכלוך עם לייזר Ablation. (הסרת חומר ע"י אידוי, סיתות, פעולה מכנית)

כבר בשנות השבעים התחילו להשתמש בלייזרים לניקוי הקרום השחור  מפסלים ובנינים משיש.

ה"קרום השחור"  נוצר בעיקר באזורים עם רמת זיהום אוויר גבוהה, והוא העיקר תרכובת של גבס ומזהמים שונים. השיטה תפסה לעת כי הלייזרים היו מאוד יקרים וגם פחדו מהשיטה החדשה.

באמצע שנות התשעים שימוש בלייזר היה כבר  לניקוי "אבן" ואף התחילו להשתמש בו לניקוי יצירות מוזהבות מברונזה  ואף לניקוי פרסקו.

התפתחות משמעותית באה כאשר פיזיקאי  איטלקי , סלבאטורה סיאנו, ואשר עבד במועצה  הלאומית למחקר פיזיקה שימושית בפירנצה, פיתח שיטה בה השתמשו בפולסים  קצרצרים  של ננו שניות שעשו את העבודה בצורה מבוקרת ויעילה מאוד.

הלייזר מנקה ע"י חימום מהיר ביותר נקודתי דבר שגורם להתפשטות ושחרור הקשר בין ה"לכלוך" לפני היצירה. נמצא שכאשר מרטיבים את פני השטח, אדי המים מגבירים ומיעלים את האפקט.

ע"י כיוונון מדויק של אורכי הגל, עוצמת האנרגיה וקצב וזמן החשיפה, אפשר לטפל בחומרים שונים שלכל אחד ואחד יש את ההתאמה הייחודית.

כבר ב 2001 השתמש סיאנו והצוות שלו בלייזרים לניקוי מתכות כמו בשערים המוזהבים "הכניסה לגן העדן" של אמן הרנסנס לורנזו גיברטי  (ראה צילום)  היצירה המפורסמת שנחשבת כנקודת ההתחלה של הרנסנס מורכבת מ 40 לוחות ברונזה מצופות זהב. כל לוח מתאר התרחשות מהתנ"ך.

כל הלוחות היו עם קרום עבה וקשה של לכלוך בן מאות שנים. השימוש בלייזר אינפרה-אדום, שמוחזר היטב על ידי הזהב אפשר את תהליך הניקוי באופן יעיל ובטוח , ללא סיכון מיותר של שכבת הזהב הדקה.

הצוות של סיאנו החל להשתמש בלייזר לשיקום פרסקו, לדוגמה – בין 2009 ל 2010 שיקמו את הקטקומבות של סאנטה-טקלה מתחת  לרומא. הציורים הנוצריים המוקדמים שנמצאים בלחות גבוהה מתחת  לפני הקרקע,  היו מכוסים בשכבה קשה מאוד של לכלוך בן אלף ושש מאות שנה, מצב שבתהליכים שמרניים של שיקום לא היה ניתן לפתרון כלל.

סיאנו מפנה עכשיו את הלייזר שלו גם לציורי שמן, הוא עדיין משתמש בלייזר של 1064 NM אך מרכך את העלומה ע"י שינוי פזה ללייזר ירוק באורך גל של 532 NM, אשר מבצע את פעולת הניקוי בצורה פוטו-מכנית.

כיום משתמשים משקמים  בלייזר ביותר מ 400 מוסדות באירופה  בעיקר לפרסקו, פסלי שיש וברונזה.

להלן הקישור למאמר המלא שהתפרסם ב"סיאנטיפיק סאיינס""

http://www.scientificamerican.com/article/modern-chemistry-techniques-save-ancient-art/?&WT.mc_id=SA_DD_20140627

 

חזרה לבלוג

טרוי - בניית אתרים