" אחרי המבול!" - על טכניקות הרסניות באמנות העכשוית

במשך מאות שנות יצירה מתועדת, הקפידו ציירים הקפדה יתרה בכל הקשור בפן הטכני של עבודתם. זאת, מתוך הכרה בכך שהדבר ימנע התבלות מהירה של יצירותיהם.
לא מעט רפאים/משקמים (רסטוראטורים) יעידו, כי קל יותר להתמודד עם שיקום ציור שמן קלאסי בן 150-300 שנה, מאשר עם ציור עכשווי (מודרני) שנעשה בטכניקה מעורבת ולעתים בלתי צפויה. 

בסוף המאה ה-19 היה משך החיים הממוצע של האדם קצר בשליש, לעומת ימינו אנו. תוחלת החיים של יצירות האמנות הייתה, לעומת זאת, גדולה לאין שיעור. בעבר, אם היצירה הוחזקה בתנאים סבירים, הייתה התערבות של רסטוראטור נחוצה רק אחרי כמאה שנה או יותר.

כלומר, למעט אמנים שיצירותיהם הן מוצגים זמניים במוצהר, רוב האמנים ברי הדעת, מעוניינים עקרונית שעבודותיהם ישתמרו לאורך זמן. כך גם הרוכשים, אלה אינם ששים לראות יצירה שרכשו במיטב כספם, מתנפחת, דוהה, נסדקת ומתפוררת מול עיניהם הכלות.
במקרה הפשוט יהיה עליהם להשקיע רבות בתחזוקה ובשימור, ובמקרים הפחות טובים שימור לא יהיה אפשרי כלל, בגלל הרכב החומרים והתשתית.
מדובר בעבודות –מקצתן מרשימות ביותר, שנעשו תוך התעלמות מהכללים הבסיסים של טכניקות נכונות של ציור.
"הקפדה על טכניקה נכונה תגביל את חופש היצירה של התלמידים/ סטודנטים שלנו." "התחשבות במגבלות החומרים תבלום את הספונטאניות".
אלה מקצת התירוצים שבהם נאחזים מורים ויוצרים.
אולם, הקפדה על שימוש נכון בחומרים ועל הטכניקה לא פגמה ביצירתיות של המאסטרים הגדולים. רוב היצירות שעל גדולתן אין עוררין, סופן במחשבה תחילה, שהביאה בחשבון את השלבים ההכרחיים של הביצוע, בכללם הכנה נאותה של התשתית לציור, הנחת הצבעים בסדר ובתזמון הנכון. והתקנת ציפוי מגן בעוד מועד.

יוצא הדופן היה לאונרדו דה-וינצ'י, שמוחו הקודח הגה ניסיונות שונים בחומרים וטכניקות שלא נוסו בעבר ואכן חלק מיצירותיו שילמו על כך מחיר כבד.
כיום, חלק לא מבוטל של האמנים ומוריהם מתייחס בביטול לכללים שעברו את מבחן הזמן, ויש השוללים אותם , כאמור, מכל וכל.

את התוצאות של הגישה "המשוחררת" הזאת, אנו הרפאים מרגישים בקצב הולך וגובר.
פעם אחר פעם אני נתקל בעבודות טובות מאוד מן הבחינה האמנותית, אלא שהן צוירו, לדוגמה, על גבי קרטון ביצוע, נייר עיתון, ניירות חומציים, שהם מצעים הרסניים, כיון שקצב ההתבלות שלהם מהיר ביותר. רמת החומציות שלהם עולה תוך זמן מועט, בין השאר בגלל ההיחשפות לאור ולאוויר על המזהמים שבו, דבר המאיץ את הבליה הטבעית, גורם לשינויי הצבעים, התשתית והיפרדות הצבעים.
שימוש בבדים זולים מאיכות ירודה עם "ג'סו" בעל תכונות מוטלות בספק ומתיחתם על גבי "סטרצ'רים" לא תקניים, הן פן אחר של הזלזול בידע שקיים ונרכש בעמל רב במשך מאות שנים.

רעות חולות אחרות הן, למשל, ערבוב או שילוב של צבעי שמן ואקריליק, ציור על בד או עץ ללא צבע יסוד (ג'סו) נאות, שימוש בפסטלים יבשים מעל צבעי שמן- מתכון בדוק להיווצרות בעיות תחזוקה.
בטכניקות בעייתיות אלה, אכן מושגים לעיתים מרקמים ואפקטים מדהימים, אבל שכרן, אם אפשר לומר כך, יוצא בהפסדן, וימיהם מוגבלים מאוד!
ציירת מאזור הצפון היגיעה אלינו עם אוסף עבודות, שבהן היא רואה ציוני דרך בדרכה האמנותית. רובן צוירו בטכניקה מעורבת, על גבי קרטון ביצוע, ומצבן כיום לאחר 20-15 שנה בלבד, היה בכי רע.
זה לא היה כורח המציאות, לו הייתה נשענת מלכתחילה על הידע הרב הקיים, הפורענות הייתה
נמנעת. הסיפור עגום יותר –בגלל מגבלות תקציב, לא יכלה אותה אמנית להרשות לעצמה אפילו שימור של היצירות, שלא לדבר על שיקומן, והן הלכו ונהרסו עד תום.
במקרה אחר, זוג רכש ב 14 אלף דולר יצירה עכשווית מרתקת, דמוית ציורי המערות הקדומים. האמן השתמש בטכניקה "פרימיטיבית", והניח על בד קנבס גדול ממדים, שכבות של צבע אקרילי, גבס, פיגמנטים יבשים וצבעי פסטל. התוצאה הייתה מרתקת למראה, אך בלתי ניתנת לשימור נאות. כל טיפול מונע היה משנה לחלוטין את אופי היצירה.
דוגמה מפורסמת נוספת למחיר שגובה ההתעלמות מהאספקט הטכני- במקרה הזה הדבר לא נבע מזלזול או חוסר ידיעה כי עם מהדחיפות ומצב נפשי רעוע- הן היצירות המאוחרות של ואן-גוך. אלה צוירו בקדחתנות וללא התייחסות לגורמים כגון סוגי צבע, משך הייבוש של כל שכבה והתייחסות לצבעים "שמנים" ורזים". כתוצאה מכך חלקן מתפרקות, ולולא ערכן הרב – ספק אם היה נעשה מאמץ אדיר ויקר לשמרן. מדובר בסכומים של אלפי דולרים לשנה לתחזוקה שוטפת!
המסקנה מכל אלה היא, שגם כיום אסור לזלזל בשימוש מושכל בחומרים.
לא ברור לי מדוע מתעלמים מן ההיבט הבסיסי הזה ברוב בתי ספר לאמנות.
אותם בתי-ספר גם אינם מכשירים את דור העתיד של האמנים, לתחזוקה נכונה של יצירותיהם ושל עמיתיהם האמנים.

מיכאל קרוב קארו
פורסם לראשונה בירחון "מכירה פומבית" ,
הרחבות ועדכון אפריל 2014.

©כל הזכויות שמורות למיכאל קרוב קארו